​ethiopian Dance Studio​

אביב-אבבה יוסף (30), נולדה באתיופיה והגיעה ארצה כתינוקת בשנות השמונים. היא מספרת כי תמיד התחברה לקצב ואהבה לזוז ולרקוד. "איכשהו בסביבה שלי תמיד היו ענייני מסיבות ומועדונים של מוסיקה שחורה ודאנסהול. היינו סביב המוסיקה, כך שרקדנו לא מעט, אני זוכרת". באופן רשמי, רק בגיל 23 היא התחילה לקחת שיעורי ריקוד, בהיותה סטודנטית באוניברסיטת בר-אילן. "בשנה השנייה ללימודים התחשק לי להתנסות בשיעורי ריקוד בחוג הג'אז של אגודת הסטודנטים. החלטתי לנצל את המומנטום של מלגה בבית הספר "הקבוצה" ביפו, במסלול שנתי של קונטקט אימפרוביזיישן ומחול עכשווי. לקחתי את זה ברצינות ובהמשך התנסיתי ביצירה במסגרת האנסמבל של אילנית תדמור. ככל שחקרתי יותר את תנועות הגוף, גיליתי שפה חדשה, נדירה בישראל – והיא הריקוד האתיופי.

בהתחלה עבדתי לבד. הופעתי וחקרתי במשך תקופה ארוכה, עד שדג'ן מאנצ'ילנט הציע לי לעבוד כרקדנית בלהקת "בהלצ'ין" ("התרבות שלנו", באמהרית), בעת שהיה המנהל האמנותי שלה. אז, כבר הבנתי שזה-זה".

את המחול האתיופי היא חקרה באמצעות צפייה בוידאו-קליפים וצילומים של מופעי מחול, המאפיינים מאוד את הז'אנר, ומהם גם קיבלה את השראתה. אבן-דרך חשובה בתהליך ההתמקצעות הייתה נסיעתה לאתיופיה בקיץ האחרון, שם למדה אצל רקדנים מהתיאטרון הלאומי של אתיופיה. "אחרי שלושה שבועות אינטנסיביים הרגשתי בשלה יותר ומלאת השראה וחומרים חדשים. כך הדרך להתמקצעות שלי נהניתי לגלות שהמחול האתיופי לא מסתכם רק בריקודי הכתפיים, אסקסטה, המייחדים כל כך את יהודי אתיופיה".

יוסף מפרקת לגורמים את ההגדרה  של "מחול אתיופי". היא מסבירה, כי מדובר בריקודים עממיים שונים מכל קצוות אתיופיה, שנאספו, פותחו והועמדו על הבמה על ידי מאסטרים למחול מהתיאטרון הלאומי ומתיאטרון "ראס תיאטר" שבאדיס אבבה. "הריקודים מגיעים מהמון קהילות וקבוצות אתניות ממחוזות שונים באתיופיה. רבות מקבוצות אלו הן בעלות ניבים, מוסיקה וריקודים המייחדים רק אותן בכל העולם. ניקח למשל את המחוז האמהרי באתיופיה. הוא מחולק לכמה אזורים: גונדר, מנג'ר, וולו, גוג'ם, אגאו ועוד. רוב רובה של האוכלוסייה באזורים השונים דוברת את השפה האמהרית, אך יכול להיות שהיא בעלת ניב שונה. כולם רוקדים ריקודי אסקסטה, אולם באופן שונה אלו מאלו. הווה אומר שבמחוז אחד יכולות להיות כמה קבוצות שדומות מאוד בשפה ובמנהגים שלהן, אך המוסיקה והמקצבים משתנים וכתוצאה מכך גם התנועות והריקודים דומים, אך עין מקצועית יודעת ולומדת את ההבדלים בין הסגנונות.

 לרוב רוקדים באתיופיה בשמחות ובחגיגות. בערים הגדולות מתקיימות הופעות מוסיקה וריקוד במסעדות מקומיות קטנות הנקראות "אזמרי בית" ובתיאטראות. "אזמרי" הוא כינוי לזמר המאלתר שירים ומוסיקה על המסינקו (כלי מיתר אתיופי). בדרך כלל הוא שר על האנשים שיושבים איתו. בין שיר לשיר מגיעה קבוצת רקדנים ורוקדת לה עם המוסיקאים".

יוסף מספקת מספר דוגמאות לסגנונות ריקוד שונים מאתיופיה: "קיים למשל ריקוד דרום אתיופי של קבוצת האורומו, והוא נרקד על ידי הגבר המצליח לצוד קוף. על אותו גבר לחבוש פאה משערותיו של הקוף כסמל לגבורה". רעמת הקוף נחבשת כיום על ידי הגברים הרוקדים את המחול גם על הבמה. "הריקוד בגונדר נוצר בהשראת התרנגולות שבכפרים. העתיקו את צעדיו של התרנגול ואת תנועות הצוואר המהירות שלו, והמציאו ריקוד שאותו רוקדים עד היום, אשר פותח עם הזמן לרמות גבוהות מאוד של תנועת מפרקי הכתפיים, הצוואר והראש, וכן מבחינת צורות התקדמות מגוונות בחלל. ריקוד המנג'ר נוצר בהשראה מהעבודה בשדה וריקוד הגורגה בהשראה מהעבודה הסיזיפית של הנשים בבית ומפעולות ההתקשטות והטיפוח שלהן. באתיופיה, הריקודים הם לא חלק מהדת. הנוצרים האדוקים של אתיופיה נמנעים להגיע לאזמרי בית ומעיסוק באמנות הריקוד".